בתאום עם מערכת העצבים המרכזית, מערכת העצבים האוטונומית אחראית לסרוק את הסביבה הפנימית וחיצונית כאחת לצורך זיהוי סימנים של סכנה וביטחון (safety). תהליך זה מתרחש מחוץ למודעות שלנו ועל כן נקרא באנגלית ״neuroception״ על ידי סטיבן פורג׳ס (Stephen Porges), מדען אשר נודע עבור התאוריה הפוליווגלית (Polyvagal Theory) שלו. למרות שהוא עצמו אינו איש טיפול, כתביו הונגשו לקהל רחב יותר בעשור האחרון, הודות לפסיכותרפיסטית בשם דב דנה אשר הנגישה את הגילויים שלו והפכה אותם להתערבויות ישימות בתחום הפסיכותרפיה. בכוחה של פריזמה זו להאיר ולחדד הבנה בלי קשר לרקע התיאורטי של המטפל/ת.
לא כולם מכירים את התיאוריה של פורג׳ס, אך תיאוריה זו שינתה עבורי את ההבנה שלי בנוגע לתהליכים רבים והפכה להיות נקודת מבט חשובה בחיי ובעבודתי כפסיכולוגית קלינית ומטפלת בטראומה. אני חבה הרבה לסטיב ודב, ומאמר זה נכתב בהשראתם, תוך התבססות על עבודתם החשובה.
כיצד גופנו פועל לפי התיאוריה הפוליווגלית?
מערכת העצבים האטונומית (ANS) מורכבת מהמערכת הסימפטטית והפרה-סימפטטית, אשר יחדיו כוללות שלשה מעגלים עצביים (neural circuits). שניים מתוכם מהווים את המערכת הפרה-סימפטטית, הכוללת את עצב הווגוס (vagus), אשר מאגד למעשה קבוצה של עצבים אשר יוצאת מגזע המוח ומעצבבת את הלב ואת הראיות, כמו גם איברים שונים בגוף. היא מפקחת על פונקציות גופניות שונות, כולל קצב פעילות הלב, עיכול, התגובה החיסונית ואף על מצב הרוח.
אצל בני אדם ויונקים בכלל, קיימים אם כן, שלושה מעגלים עצביים: בשמותיהם המדעיים, וונטרל ווגל, סימפטטי ודורסל ווגל ( dorsal vagal, sympathetic, ventral vagal). כשתלמדו לזהות כיצד הם פועלים אצלכם, תוכלו לכנות אותם בשמות בעלי משמעות אישית עבורכם. אני, למשל, ייחסתי לכל אחד צבע והם מקוטלגים אצלי בתור האזור הירוק, האזור האדום והאזור הכחול, בהתאמה.
מהם שלושת המעגלים לפי התיאוריה?
המעגל הונטרלי – מוליך את התקשורת בין הפנים ללב, בצורה המאפשרת לנו להביע רגשות ולהתקשר עם האחר (social engagement system). כאשר אנו חשים בטוחים ומחוברים לעולם ולדמויות בו, נוכל להרשות לעצמנו לחוש פתוחים לעולם, לחייך, לתקשר ולשתף פעולה, לפעול מתוך סקרנות, לחוש חמלה עבור עצמנו והאחר, ובכך, גם לחוות את היתרונות של וויסות עצמי. נחווה עצמנו באופן מיטבי.
המעגל הסימפטטי – כאשר הסימנים של סכנה גוברים על אלה של ביטחון והמעגל הסימפטטי נמצא בשליטה, המצב העצבי שלנו מכין אותנו להתגייס למצב של דריכות והכנה לפעולה, מוביליזציה אשר תאפשר לנו להילחם או לברוח מהסכנה בפתח (״fight or flight“). כאן אנחנו עשויים לחוש מתח עצבני, פחד או כעס.
המעגל הדורסלי – כאשר לא ניתן, מסיבות שונות, לברוח או להילחם, מעגל זה נכנס לפעולה. הוא מתאפיין במצב של אימוביליזציה (חוסר ניידות), לעיתים עד כדי קיפאון ואפיסת כוחות (“freeze and collapse”). במצב זה אתם עשויים לחוש שילוב של חוסר אונים ופחד, תוך רצון להיעלם ולהתכנס פנימה.
מה היחסים וההירכיה בין שלושת המעגלים?
פורג׳ס, המתייחס להתפתחות האבולוציונית של בעלי החוליות (דהיינו, דגים, יצורים אמפיבים שונים, דגים, ציפורים, יונקים) שם לב שקיימת היררכיה קבועה בין שלושת המעגלים. במבט אבולוציוני, תחילה נוצרו יצורים עם מערכת עצבים דורסלית, לאחר מכן, הופיעה גם המערכת סימפטטית ולבסוף, עם הופעת היונקים, גם מערכת ווגלית אשר יכולה לדכא את המערכת הסימפטטית ולמנוע תגובות של ״הילחם או ברח״.
ניתן לדמות מצבים עצביים אלה למעין ״סולם אוטונומי״ אשר שלביו התחתונים מאופיינים בדרגות שונות של אנרגיה דורסלית. באמצע הסולם נמקם את המערכת הסימפטטית ולבסוף, בחלקו העליון של הסולם, נסמן שלבים וונטרלים המאופיינים על ידי תחושת ביטחון.
התגובות העצביות שלנו לסימנים אנו קולטים (מתחת למודעות) כסימנים של ביטחון או סכנה נגזרות מהיררכיה זו: עם הופעת סימנים של סכנה פוטנציאלית (נגיד רעש חזק), תחילה נשאף להיקשרות עם האחר, נסתכל כיצד הוא/היא מגיבים לגירוי זה (בדומה לילד שמחפש את תגובת אמו). אם זה לא מתאפשר (למשל, אנחנו לבד) או אנו קולטים אי שקט ומריחים פחד, המערכת הסימפטטית תכנס לדריכות ופעולה. אם לא נוכל להילחם או לברוח, הקו האחרון של הגנה מוביל למערכת הדורסלית ואז נקפא. חשוב להבין שמדובר בתהליכים אוטומטיים ולא רצוניים.
כיצד ניתן להכיר ואף לנהל את מערך התגובות הבלתי-רצוני?
אנחנו זקוקים לשלושת המעגלים הללו. שלושתם חשובים והם תמיד בפעולה ברקע. ברגע נתון, מעגל עצבי אחד הוא הדומיננטי. מערכת העצבים פועלת לא רק באופן היררכי, אלא גם באופן הניתן לצפייה מראש (predictable). עובדה זו תאפשר לנו לנהל ולו במעט את מערך התגובות האוטונומיות, כלומר, הלא רצוניות, שלנו.
ניתן ללמוד להבחין מה מביא אותנו לכל מעגל (מהם הטריגרים אשר הובילו אותנו למצב הגנתי/הישרדותי סימפטטי או דורסלי ובנוסף מה יכול לספק ביטחון ורגיעה). ביטחון ורגיעה עשויים להתרחש ביחד או לבד, כלומר דרך וויסות עצמי או קו-רגולציה (וויסות ביחד עם אחר). בנוסף, נוכל ללמוד כיצד לשהות יותר זמן במצב וונטרלי או כיצד לעבור ממצב דורסלי לסימפטטי לבד ו/או בעזרת אחרים.
החשיבות של התלות - כיצד ניתן להגיע לוויסות דרך קו-רגולציה?
כולנו זקוקים לאחר עבור קו-רגולציה, תחילה בינקות בעזרת הדמות המטפלת ובמשך כל החיים על ידי חברים, בני/בנות זוג ועוד. אפילו חיות המחמד שלנו, כגון חתול או כלב, מספקות לנו קו-רגולציה. זו הסיבה שיש אנשים אשר נעזרים בחיה לתמיכה רגשית.
למרות שאנו שואפים לשרוד בצורה הכי טובה שאנו יכולים, לעתים מערכת העצבים האוטונומית ״נתקעת״ במנגנון או מצב הישרדותי, לאחר אירועי חיים מאתגרים או חוויה טראומטית. נוכל לחזור לויסות דרך הדברים שגורמים לנו לחוש מועצמים ושמחים, ומחברים אותנו למשאבים הפנימיים (למשל, תכונה שאנו אוהבים בעצמנו) והחיצוניים (למשל, חבר) שלנו.
קו-רגולציה קיימת ומהווה תנאי הכרחי לרגולציה, כלומר וויסות עצמי. תינוק בן יומו אינו מסוגל לווסת את עצמו ולומד זאת בהדרגה מהוריו והסביבה, במקביל להתפתחות מערכת העצבים שלו (או שלה). שים לב כיצד את/ה מגיב/ה כשתינוק/ת מחייכ/ת אליך או הכלב שלך מקשקש בזנב ורץ אליך. תהליך זה של השפעה הדדית ודו-כיוונית מתרחש לא רק בין הורים-ילדים, כי אם בין בני זוג, חברים, קולגות, סטודנטים לספסל הלימודים ועוד.
מה הקשר בין התיאוריה הפוליווגאלית לבין השקפת העולם שלנו?
חשוב להיות מודעים לכך שהסיפורים שאנו מספרים לעצמנו לגבי העצמי והעולם מבוססים על המצב האוטונומי שלנו ברגע נתון, כך שיש לנו לפחות שלשה סיפורים כאלה. למשל, כשאנו במקום וונטרלי, נהיה מלאי תקווה לגבי העולם ומקומנו בו ונחוש מועצמים. מנגד, במצב דורסלי, נסתכל מבעד העדשה של ״הכוס החצי ריקה״ ונרצה להיעלם, שרק יעזבו אותנו בשקט.
אז איך בפועל עוברים ממצב למצב?
החיים אינם שחור או לבן . במהלך היום, אנו עוברים הלוך ושוב בין רגעים המאופיינים על ידי דרגות שונות של ביטחון או התגוננות/הגנה מפני סכנה או ניתוק אם יש איום על חיינו. חשוב לזכור שבכל מצב קיים מנעד אנרגטי מסוים.
כשאנו נמצאים בוונטרל ווגל, ישנם דרגות שונות של ביטחון וחיבור. כמו כן, ישנן דרגות שונות של סכנה ו/או איום כאשר נמצאים בסימפטטי או בדורסל ווגל. קיימות תערובות שונות של אנרגיות בכל מצב ומצב. בדומה לעירבוב צבע לקבלת גוון מסוים, הארנגיות הוונטרליות שלנו משפיעיות על התוצר הסופי: בכל מצב ומצב, נמצא תערובת ייחודית של שלושת האנרגיות/מעגלים/צבעים.
לפי דב דנה, המערכת הוונטרל ווגל תומכת בסיפור של חיבור (connection) באמצעות ה-social engagement system. תחשבו על סיפור משלכם של חיבור ואולי אף תתעדו אותו.
מנגד, ההתגייסות הסימפטטית מספרת סיפור של צורך בהגנה (protection).
הקפאון/התמוטטות/אפיסת כוחות הדורסלי מבטאים סיפור של ניתוק (disconnection).
במילים אחרות, אנחנו יכולים לחוש מחוברים לאחר או לכוח עליון כפי שאנחנו מבינים אותו ובמקביל, בטוחים בעצמנו ובסביבה, או, אם קיימים איתותים של סכנה, מתקפה או איום, אנו נהיה במצב הישרדותי של התגוננות סימפטטית או דורסלית.
בגלל שמדובר במעברים שניתן לצפות אותם, נוכל להתכוונן על מנת להתחיל לנוע בהדרגה ממצב הגנתי או מנותק למצב מחובר. התנועה הזו היא איטית לעתים ואף דורשת דרגות שונות של פאסיביות ואקטיביות מצידנו. ככל שיש לנו יותר אנרגיה, נוכל להיות יותר פעילים בחיפוש אחר משאבים שיטעינו אותנו באנרגיה וונטרלית ויאפשרו לנו לנוע בסולם. כך למשל, כשאנו במצב דורסלי (ועל כן לא מחוברים לעולם באופן מיטיב), על מנת להתחבר לאנרגיה וונטרלית, נוכל להסתכל החוצה לשקיעה או לשבת על המדרגות כדי לצאת ממצב סימפטטי, נוכל אולי לשוחח עם חברה, לעשות מדיטציה ועוד.
ניתן ללמוד לזהות מצבים אלה ולתרגל כיצד לאפשר למערכת העצבים לנוע ולא להיתקע במעברים ביניהם. אלו כלים חשובים שניתן לרכוש ולשפר בטיפול בליווי מטפל מוסמך בתיאוריה הפוליווגלית. אני מוצאת שמטופלי לומדים זאת מהר ומתחילים ליישם כלים אלה בחייהם, מכיוון שדברים אלה הם אינטואיטיביים לנו. ברמות מסוימות, אנו כבר יודעים מה עושה לנו טוב. נותר ללמוד לזהות ולשיים את הדברים נכון ואז ניתן להתכוונן לצאת לדרך חזרה לנתיב הביטחון.
