טיפול פסיכולוגי להתמודדות עם כאבים כרוניים
לעתים החיפוש אחר הגורמים להופעת כאב עיקש אשר הופך לכרוני, מתמקד בבירור רפואי גרידא (לדוגמא, מעקב אחר שנויים פיזיולוגים, מכניים או מבניים) ובעצם אינו לוקח בחשבון את האפשרות שאולי קיים הסבר רגשי, שהרי הגוף והנפש נמצאים באינטראקציה דו-כיוונית מתמדת ועל כן קשה להפריד בינהם. הנחת העבודה שלי, על כן, היא שבעיה גופנית אינה מנותקת ממצבו הנפשי או רגשי של האדם, ומאידך, מצב הנפשי מושפע מאד ממצב הגופני.
כאשר נשללו גורמים שונים ואין ממצאים רפואיים חד משמעיים אשר ״מסבירים״ את הכאב, את מיקומו, עוצמתו, שכיחותו ו/או המשך שלו, ולא מופיעה ההיענות המיוחלת לטיפול שהוצע (החל מטיפול שמרני ועד אלטרנטיבי), המסקנה המתבקשת היא לשקול את האפשרות שהכאב הכרוני אולי מהדהד עם חוויות רגשיות טראומיות שלא נלקחו בחשבון. לעתים הדבר בעקבות מה שנהוג לכנות ״טראומה גדולה״ (ארוע כמו תאונה או מלחמה, למשל) או אולי ״טראומה קטנה״ (לדוגמא, חוסר הדהוד או חוסר הכלה רגשיים מצד ההורה בילדות, ובעקבות כך, קשיים התפתחותיים, למשל, בוויסות-עצמי).
לא תמיד המטופל יודע לקשר בין ארועים מסוימים לבין הסימפטומים שלו — יתכן כי הזכרונות מודחקות או מנותקות, או שלא קוטלגו מלכתחילה כחוויות טראומטיות משמעותיות, או כי הקשרים אינם ברורים.
נראה שעוד מאז היותו של העובר ברחם, ולאחר מכן, במהלך כל הינקות והילדות, מתרחשים תהליכים התפתחותיים, רגשיים ופיזיולוגים אשר משאירים את חותמם ומלווים אותו כל החיים – הגוף זוכר הכל. החוויות שלנו ביחס לארועים שונים, גם כשאינן מודעות, למעשה ״חרוטות״ בתבניות (templates) של הגוף-מוח-מיינד, וזאת באמצעות הנתיבים העצביים שנבנים על סמך ההסטוריה (נסיון מצטבר) שלהם.
כפי שהנוירופסיכולוג הקנדי, Donald Hebb הראה עוד ב-1949,
“cells that fire together wire together” והקשר בין הנוירונים לבין עצמם מתחזק כשהם פועלים יחדיו.
התבניות שנוצרות, באות לידי בטוי בתפקוד העצבי של הקישוריות הקיימות בין המבנים השונים במוח, גם כשאינם שוכנים אחד ליד השני. מדובר בתפקוד דינמי; בנסיבות מסוימות, נתיבים עצביים מסוימים עלולים להחלש או להתקע.
לאור הקשר בין גוף ונפש, מטבע הדברים, תבניות אילו משפיעות על החוויה הסוביקטיבית שלנו, דהיינו, על חוש החישה (the felt sense) ועל כל הערוצים השונים אשר מזינים אותו, כולל דמויים וזכרונות, חלומות, מחשבות, רגשות, התנהגות (Gendlin, 1982). לערוצים אילו יש ייצוג ברמה התחושתית וברמה הפיזיולוגית והעצבית. התבניות משאירים מעין ״עקבות זכרון״ באמצעות תהליכים של למידה וזכרון, ובעזרתם בעצם מחסנים אותנו רגשית לבאות (Solan, 2007, 2015).
בסיפרה, ״חידת הילדות״, ד״ר סולן, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית, מתארת את מה שהיא מכנה, ״הזיכרון החיסוני הנרקיסיסטי״ (narcissistic immunologic memory), אשר, להבנתה, ״מהווה גורם מתווך בין החוויה החושית העכשווית לבין עקבות הזיכרון מהתנסויות עבר, המוטבעים ברשת הנרקיסיסטית״ (2007, עמ׳ 29). למידע נוסף, ראה ראיון עם ד״ר סולן.
כיצד כל זה מתייחס לכאב ולכאב כרוני?
המצב הרגשי, כולל עקבות הזכרון של המערכת החיסונית הרגשית, ובמקביל, המצב בו נמצא מערכת העצבים ברגע נתון, דהיינו,עד כמה היא נתונה לסטרס או רגועה ומאוזנת— כל אלה משפיעים על החוויה הסובייקטיבית של כאב.
ככל שהמערכת הסימפטטית פועלת שעות נוספות והאדם מגיב מתוך מצב של דריכות, יחווה יותר כאב.
כשהאדם דרוך עקב חרדה, דכאון, תגובה פוסט-טראומטית או מצב רגשי אחר, או כשהוא מצפה שיכאב לו, על סמך התנסות קודמת, סף הכאב שלו ירד והוא יחוש כאב ביתר קלות. כשקיימות ברקע חוויות טראומטיות שטרם עובדו דיין ועל כן פעילות ברמה העצבית/פיזיולוגית, הן מעצימות את התחושה הסוביקטיבית של כאב.
לפעמים כאב רגשי לא מדובר דיו ומוצא בטוי בכאב פיזי בגוף—מה שמכונה ״כאב פסיכוסומטי״ (בלטינית, soma זה גוף).
כפי שניתן להבחין בקשר הנרקם בין אם לתינוק, הנוכחות המרגיעה של האם או גורם מטפל אחר, לדוגמא, באמצעות קשיבות לתינוק ולצרכיו, דיבור שקט ומרגיע, אינטונציה מתאימה, קשר עין רך, ליטוף ברגע הנכון, עוזרת לתינוק להכיל את הכאב (לדוגמא, כאב של גדילת שינים), כך שתהיה יותר נסבלת. גם נשיקה ברגע המתאים, למשל כשהילד נופל ופוצע עצמו, מחוללת פלאים.
הנוכחות המרגיעה של האחר מספקת מידע אשר מתחרה עם שידור הסיגנלים של כאב, אשר מגיעים מהפריפריה של הגוף לעמוד השידרה ומשם למוח. להחזיק את היד של מישהו קרוב לפני פרוצדורה רפואית מלחצה וכואבת, כמו זריקה, מאד עוזרת בהפגת עוצמת הכאב. מידע לא כואב (ובמקרה זה, גם נעים) מתחרה עם ובעצם מונע את שידור הכאב, בכך שחוסם את השער לסיגנלים של הכאב. הדגמה יום יומית של ה-gate contol theory of pain של Melzack & Wall (1965) יכולה להיות כשמישהו נעקץ על-ידי יתוש ומשפשף או מגרד את המקום—בכך, הוא למעשה מפריע לשידור הסיגנלים של כאב.
על מנת להתמודד טוב יותר עם כאב, כולל כאב כרוני, זה עוזר להזין ולמלא באופן קבוע את ״בנק המשאבים״ שלנו, את המאגר האישי של חוויות חיוביות שגורמות לנו לחוש טוב—חוויות נעימות, מהנות או מרגיעות (בהקשר זה, ראה מאמר על משאבים). חשוב לזהות משאבים (פנימיים וחיצוניים) ואז להתמקד באופן מכוון ומודע, ולו לרגע, בתחושות הגוף שמתעוררות בנו ברגעים אלו. (שימו לב היכן אתם חשים את התחושה הנעימה, את הרוגע?). משאבים אלו אף כוללים חוויות טובות עם האנשים שהכרנו ומוכרים לנו מתקופות שונות בחיינו, החל מהילדות, חוויות בינאישיות אשר נרשמו כעקבות זכרון סנסורימוטוריות במעטפת הנרקיסיזם הבריא שלנו. ההדהוד הרגשי החיובי של עקבות הזכרון, של סכמות מיטיבות אילו, מחסן אותנו מפני תחושות ורגשות לא נעימות, אשר נפגוש ביום יום. צורה ציורית לתאר זאת היא שמאגר או בנק המשאבים מאפשר למערבולת הרפוי המולדת שלנו לגבור על מערבולת הטראומה (Ross).
בכל חוויה טראומטית טמונה ההזדמנות להפוך אותה לחוויה ממשאבת, מחזקת, מעצימה. שיטות טיפול בטראומה כמו החוויה הסומטית וה-EMDR משתמשות בכך כחלק בלתי נפרד מהטיפול.
הגוף אינו האויב — כפי שלעתים חשים מטופלים הסובלים מכאב כרוני, החוששים להתמקד בתחושות גוף— כי אם בעל הברית הכי חשוב שלנו.
אפשר לעזור לגוף להפיג את עוצמת הכאב בצורות שונות, ובכך אף לשקם את הקשר להנאה, קשר אשר עלול להיפגם אצל מטופלים המתמודדים עם כאב כרוני.
מדובר בצורת עבודה עצמית שניתן ללמוד ולתרגל במהלך טיפול גוף-נפש כמו ״החוויה הסומטית״ או SE – Somatic Experiencing. המטופל לומד לשים לב ולהתמקד בתחושות גוף שונות אשר חש במקומות שונים בגוף, חלקן נעימות הקשורות לתחושות שונות של התרחבות, וחלקן תחושות של התכווצות. כשההתמקדות בתחושה הבודדת (התמקדות אשר מכירה בתחושה המדוברת ונותנת לה מקום בחוויה המודעת שלנו), אינה מספיקה בכדי לגרום לה להתפוגג, מומלץ להתקד לסירוגין, פעם בתחושה של כיווץ ופעם בתחושה נעימה או ניטרלית במקום אחר בגוף, ולעקוב אחרי מה שעולה.
למידע נוסף, ראה מאמר על החוויה הסומטית.
ד"ר רות שידלו, פסיכולוגית קלינית בת"א
