מיד עם התרחשותה של תאונת דרכים בה המעורבים לא נפצעים אנושות ויכולים להתנועע באופן עצמאי, זה לא נדיר לראות אנשים יוצאים בחיפזון מהרכב על מנת להחליף פרטים ולעתים צעקות עם הצד השני, וכן על מנת לבדוק מה הנזק שנגרם לרכבם. יתכן שמי שהתקין מצלמה ברכבו קמעה יותר רגוע, כי קיים תיעוד עליו ניתן יהיה להסתמך אם יידרש, אך בכל מקרה, האירוע מהווה שוק רגשי ומערכתי לגוף-נפש כולו ולמערכת העצבים בפרט.
מערכת העצבים הסימפטטית נכנסת מיד לפעולה כדי להתמודד עם איום זה על חיינו ולעתים נאחז בפחד ממשי מפני מוות. מצד אחד, הגוף מגייס אנרגיה עצומה כדי להתמודד עם האיום. בין היתר, תהליכים לא חיוניים נסגרים או מואטים והדם מוזרם בדחיפות לגפיים, על מנת שנוכל להילחם או לברוח. קיימת קסקדה של ארועים גופניים אשר כוללת את שחרום של הורמונים שונים, כמו אנדורפינים להפגת כאב.
אך למעשה, לא ניתן להילחם או לברוח מהאירוע המאיים, אירוע אשר מתרחש בין רגע, ואנו נשארים עם אנרגיה רבה ללא שימוש. תגובה אוטונומית שלישית היא ״פריז״, מעין קפיאה במקום, אי יכולת להגיב. מתחת לפריז ישנם אנרגיות ואלמנטים של ״הילחם או ברח.״
יקח זמן עד שהמוח יקלוט שהסכנה למעשה חלפה, שאנו בטוחים. (לאחרונה בחורה צעירה אמרה לי שמאז תאונת הקטנוע שלה מלפני מספר שנים, לא חשה עוד בטוחה. בחוויה שלה, כל חייה השתנו לרעה).
מיד עם התרחש התאונה — אשר יכולה להוות שוק טראומה – shock trauma — אנו מגיבים בהלם (״לא יכול להיות שזה קורה לי!״). כדאי לקחת רגע כדי להישאר בשקט ברכב או על הרצפה, בתנאי שלא מסוכן לעשות זאת. אנו זקוקים לזמן הזה בכדי לאפשר לפעימות הלב להאט במקצת, להתאושש ולקחת כמה נשימות עמוקות, להירגע ולקלוט ששרדנו. אם מישהו רוצה לעזור לנו לקום מיד, כולל פרמדיק, אפשר לומר לו שאנו צריכים להישאר עוד רגע במקום.
מיותר לציין שאם נפצענו או עברנו טלטלה רצינית, כדאי להיבדק על ידי רופא/ה, אולי לעשות צילומי רנטגן וכו׳.
גם כשנראה שהכול כביכול כשורה, יש לעקוב אחר התפתחויות אפשריות, כמו whiplash injury או שטף דם פנימי (subdural hematoma). במילים אחרות, יש להיות ערני לאפשרות של סחרחורת, בלבול, שינויי התנהגות, הופעת דיבור לא ברור, ישנוניות, חולשה, אדישות, בחילה והקאה, כאבי ראש עזים, ואף התקפים אפילפטיים. תסמינים אלה מחייבים פנייה מיידית לחדר מיון, רצוי בבית חולים עם מחלקה נוירוכירוגית טובה, כמו תל השומר, משום שעלולים להעיד על שטף דם פנימי. המטומה איטית יכולה לקחת עד שבועיים כדי שתאובחן.
במהלך ובעקבות אירועים טראומטיים שונים, יופיעו סימנים שונים של עוררות (activation), כמו דפיקות לב מואצות, נשימה שטחית ומהירה, פרפרים בבטן, עור קר וחיוור, שרירים דרוכים ועוד.
(במקרים של שוק טראומה, כשהגוף נכנס לשוק, יתכן ונראה גם לחץ דם נמוך, מתן שתן מופחת, בלבול, ידיים ורגליים קרות ודביקות, עור כחלחל, דופק מהיר וחלש, נשימה מהירה ועוד.)
בגדול, מערכת העצבים האוטונומית שלנו יודעת כיצד לשחרר את העוררות הזאת מבלי שתוצף, אך עלינו ללמוד לא להפריע לה—לעתים אנו מתביישים, נלחצים ו/או מפחדים מרעידות ועוד סימנים של שיחרור (discharge), סימנים אשר יתכן ויגבירו תחושה של אובדן שליטה.
כשמכירים בכך שמדובר בסימני שיחרור ושזהו דבר טוב, עצם השיחרור של אנרגיה כלואה בגוף יכול לשמור עלינו מפני הופעת תסמינים שונים, נפשיים ופיזיים כאחת.
סמני שיחרור כוללים: רעידות, גלי חום, זיעה חמה, פיהוק, נשימות עמוקות ספונטניות, גרפסים ורחשים שונים בבטן. לעתים, גם לפרוץ בבכי או צחוק יכול לשקף סימן של שיחרור. לא מצופה שנחוש את כולם. לכל אדם הסימנים המאפיינים אותו. סימנים אלה מודיעים לנו שמערכת העצבים מאיטה. יתכן שנחוש הקלה ורגיעה בעקבות כך, ואף תתכן עייפות נלוות.
בנוסף לחשיבות של לאפשר למערכת העצבים לעבוד כשהיא באופן ספונטני, היא עושה מעין ״ריסט״ ובכך לא להפריע לה, אפשר גם לפועל באופן מכוון ופעיל, על מנת לשחרר אנרגיה בצורה הדרגתית ומבוקרת. לשם כך, נלמד ונתרגל כיצד למקד את הקשב שלנו ולהעביר אותו בין תחושות גוף של ״כיווץ״ לעומת ״התרחבות״ (ראה עוד מידע הקיים באתר אודות טיפול SE), תהליך אשר מביא לשחרור.
*
אם נרגיש שאנו מתקשים לחזור לעצמנו, שאנו מוטרדים, דרוכים, נבהלים בקלות מרעשים שונים, נזכרים בתמונות מהתאונה גם כשאנו לא עוסקים בה, מתקשים לישון, איריטבילים ועצבניים, מתפרצים בבכי או בכעס, או שמע חוששים לחזור להגה—במקרים כגון אלה,
במידה והתסמינים ממשיכים, כדאי לפנות ליעוץ פסיכולוגי.
במקרה כזה, עדיף לפנות למטפל/ת המתמחה בטיפול ממוקד טראומה, אשר יוכל לעזור לכם לשחרר את האנרגיה שכלואה בגוף מאז התאונה ואף לעבד את החוויות שטרם עוכלו.
אם תחשבו על כך, הדבר שהכי חסר לנו באירוע של תאונה הינו — הזמן. אילו היה לנו יותר זמן, יכולנו להתכונן בהתאם, להגיב אחרת ולמנוע את התאונה, לברוח ממנה בטרם התרחשה.
בטיפול פסיכולוגי, חשוב לספק למערכת העצבים אשר נתקעה במצב של דריכה משאב חשוב זה. כשמדמיינים סצנה אחרת, סוף אחר, טוב יותר ונטול תאונות, זה אמנם לא ישנה את אשר כבר ארע, אך יוכל לאפשר לחלקים שונים במערכת העצבים/מוח להירגע.
דבר ראשון, מטפל/ת בטראומה ידאג שהמטופל (או מטופלת) לא יוצף מחדש, כאשר מספר מחדש את השתלשלות האירועים. למרות שלפעמים הסיפור של התאונה סוחף ורוצה לצאת החוצה, חשוב דווקא להתחיל בו עוד לפני התאונה, לעצור מדי פעם ולבדוק מה קורה בגוף, לנסות להיזכר מתי לראשונה חשתם בטוחים, לשחרר את העוררות שהצטברה במהלך הסיפור.
בשיטת הטיפול המכונה-SE (״החוויה הסומטית״), עקרון מנחה הוא טיטרציה (titration)—כמו בניסוי כימי, עבודה במינונים קטנים, תחושה אחר תחושה. מתקדמים באיטיות מהפריפריה אל המרכז (רגע האימפקט), תוך התמקדות ומתן קשב מרבי לתחושות גוף, התמונות והרגשות העולות, לנשימה (עד כמה שטוחה ומהירה או עמוקה, סרעפתית ואיטית יותר). בעזרת טכניקות מיוחדות שנועדו לכך, שואפים להגיע לשיחרור הדרגתי של אנרגיה כלואה בגוף ובשרירים ובכך עוזרים לגוף לווסת את עצמו. כמו כן, ניתן עבד מחדש את החוויות המאתגרות/טראומטיות.
אחת הטכניקות שמשתמשים בה ב-SE הינה ה-“freeze frame”. עוצרים או ״מקפיאים״ תמונה מסוימת (פריים) מהתאונה. למשל, כשמדובר ברכב פוגע, ניתן לעצור אותו ברגע שרואים אותו מתקרב לראשונה, כשעדיין במרחק בטוח. כמו עם שלט רחוק, אפשר לשלוט במהירות ההתקדמות שלו, כך שיתאפשר לנו לעצור בזמן לפני ההתנגשות, או לסטות לכיוון אחר. יש מספיק זמן לאוריינטציה לסכנה. ברגע מתאים במהלך הטיפול, אולי תתבקשו להשלים תנועות הגנתיות שלא ניתן היה לבצען בתאונה, כמו לברוח ממנה, באמצעות תנועות ״מיקרו״ איטיות. בנוסף, תוכלו לגייס בעלי ברית שיעזרו לכם, כמו למשל לדמיין דרקון שירים את הרכב ויקח אותו הרחק משם למקום בטוח, למשל, מחוץ לצומת המסוכנת בה ארעה התאונה.
לסיכום, למתמודדים עם תוצאות תאונה, אני ממליצה על עבודה באמצעות שיטה כמו SE (החוויה הסומטית) או EMDR, או שילוב. השאילה עד כמה האדם שבוי בחוויה המאתגרת/טראומטית. כמובן לא כל תאונה נחווית על ידי כל אחד כטראומטית.
כפי שפיטר לוין, אבי ה-SE לימד אותנו, הטראומה היא לא באירוע עצמו כי אם בתגובת מערכת העצבים לאירוע. ככל שברשותנו יותר משאבים, נצליח להתמודד עם יותר עמידות וחוסן.
