ירוק, אדום, כחול – מזג האויר בזמן קורונה

״מערבולת ההחלמה״ מתייחס לחוסן הפנימי שיש בכולנו באופן מולד—היכולת של בני האדם להתמודד עם טרגדיה ולהחלים בעצמם. זהו מנגנון אשר מחזיר אותנו לאיזון מהמפגש עם טרור וחוסר שפיות (רוס, 2003) [4].  ניתן להתאושש (rebound) מחוויות קשות של איום, במיוחד עם הדרכה מתאימה, כזו שעוזרת לנו להתחבר מחדש עם אותה יכולת מולדת להחלים, בהיות הגוף-נפש מוחלש או חולה. במצבים  מאופיינים על-ידי תפקוד חלקי, אפשר לא רק להיפטר מסימפטומים, אומר פיטר לוין, אבי שיטת ה-SE, מטפל למוד ימים ומנוסה,  אלא אף לחוש חיות גדולה. קיימות טכניקות אשר עוזרות לגוף לשחרר אנרגייה טראומטית אשר נכלאה בו [5], ובכך להפוך את כיוון הספירלה של מערבולת הטראומה. על מנת שהתוצאות החיוביות של מערבולת ההחלמה תהיינה בנות השגה, אנו זקוקים למודעות, כוונה, ופעולה, אומרת ג׳ינה רוס, בספר שכתבה עבור אנשי המדיה והתקשורת. כבר היום, ניתן לזהות סימנים של מערבולת ההחלמה בחברה הישראלית ובעולם. לדוגמא, התמונות הפנטסטיות של שירה בציבור ממרפסות של איטלקים בהסגר ביתי. יוזמות חברתיות שונות של אנשים צעירים אשר מבקשים להירתם למתן עזרה לאוכלוסיה בגיל השלישי. אותו ״ערב עיתונאים לילדים״ שהזכרתי.

בכל חוויה טראומטית טמונה גם הזדמנות, כמה שזה אולי נשמע מוזר. ההזדמנות היא לראות גם את הצדדים החיובים שקיימים בד בבד לקושי, במיוחד כשאנו מצליחים להתחבר מחדש למשאבים שלנו, הפנימיים והחיצוניים כאחת, ולגלות שבעצם, אנו יכולים להמשיך להתפתח, להתעצם. לפי רוס ואחרים, משאב זה כל דבר שגורם לנו להרגיש טוב—ואין לו מחיר. לדוגמא, אם, לאור ההנחיות הקיימות בנוגע ליציאה מהבית, בכל זאת נפגוש קבוצת חברים—יש לכך מחיר, כי זה מעלה את ההסתברות שנדבק או נדביק מישהו אחר, שהרי גם מי שללא תסמיני המחלה, עדיין יכול להיות נשא ולהדביק אחרים שלא במתכוון. בהקשר זה, מפגש חברתי פנים אל פנים לא מהווה משאב, לאור ההנחיות על ״ריחוק חברתי״. אך יותר מאי פעם, חשוב לשמור על קשרים חברתיים ועל מצב הרוח. אז מה עושים? קיימות כיום אפשרויות טכנולוגיות שלא היו קיימות כשהשתוללה השפעת הספרדית בין השנים 1918-1920 או אפילו הבן דוד שלה, שפעת החזירים ב-2009. שלא לדבר על המגפה השחורה, אותה תיעד דניאל דפו, עתונאי וסופר אנגלי (ידוע במיוחד עבור ספרו, ״רובינזון קרוזו״) בספרו המרתק על המגפה השחורה.

במאה העשרים ואחת, אפשר לקיים מפגש משפחתי או קבוצתי, בין חברים או קולגות, באמצעות שיחת הווידאו זום, סקייפ, או פלטפורמות אחרות. זה לא מסובך. אתמול בערב, נוכחתי במפגש ווידאו שמנה כאלף איש, במעין ״מסיבת עיתונאים״ לילדים, שאירגנו מספר פסיכולוגים אשר עובדים עם ילדים ונוער. נהניתי מאד מסקרנות הילדים, היו אנרגיות טובות וזו היתה חוויה מאד ממשאבת. כיום אפשר לכנס את החבר׳ה ולקיים מפגש או אפילו פגישת מחזור וירטואלית. כאן משתקפת התארגנות עם מצב משתנה ולמידה אדפטיבית. בנוסף, אפשר סתם להרים טלפון, או לשלוח מייל, או לתקשר דרך מדיה חברתיים שונים, כמו פייסבוק, אינטגרם, טלגרם, לינקדאין וכו׳. כבר לא צריך להמתין שבועות או חודשים למכתב באמצעות הדואר או לשליח רכוב על סוס, המפלס את דרכו בין סכנות שונות, עד הגיעו ליעד (או שלא).

מערכת העצבים שלנו חשה הכי נוח במה שאני מכנה ״האזור הירוק״, המקום בו אנו חשים בטוח, נינוחים. מצב זה מתאפשר בזכות (ומתווך על-ידי) עצב הווגוס הוונטרלי. 

זה אולי המקום לציין שעצב הווגוס הוא העצב הגולגלתי הארוך ביותר, והוא יוצא מגזע המוח (חשוב, אמצע הצוואר אחורי) אל איברי הגוף המרוחקים (על כן מכונה גם העצב התועה, בשל מסלולו). בלטינית, ״ווגוס״ פרושו ״נודד״ או ״תועה.״ בין היתר, הוא מעצבב את הלב והריאות, כמו גם את מערכת העיכול ומערכת השתן. לעצב הווגוס (העצב הקרניאלי העשירי) שני ענפים, וכל אחד ממלא תפקידים ייחודיים לו: הווגוס הוונטרלי והווגוס הדורסלי.

מלבד החיבור החברתי (social engagement) והשאיפה לחיבור וקשר עם אחרים, אם פנים אל פנים או לפחות בצורות האחרות שהזכרנו, מה עוד יכול לעזור לנו לשהות או להגיע לאזור הירוק? 

מסתבר שגם העיסוק בריקוד ו/או מוזיקה (דהיינו, להיות בתנועה או לפחות לצפות בה, לעשות משהו מוזיקלי ולו הקטן ביותר או לפחות לשמוע מוזיקה שאנו אוהבים) עוזרים לנו להפעיל את האזור הירוק ולווסת את עצמנו. בהקשר זה, נמנע  מטונים באסים נמוכים וממוזיקת סרטי האימה וכתבות קודרות בטלוויזיה, כפי שיש בשפע כיום, בזמן קורונה, משום שאלו דווקא עלולים להפעיל את מערכת העצבים הסימפטטית, המכינה אותנו לתוכניות פעולה של ״הילחם או ברח״ ומלווה בשיחרור הורמוני הסטרס. כאן אנו כבר ב-״אזור האדום.״ יש לו פונקציית חשובות ולא נוותר עליו, אך לא נרצה לשהות במחיצתו כל הזמן. אי אפשר להיות דרוך כל הזמן. לפעמים צריך להרגיע.