חרדה חברתית היא איננה ביישנות
חוויה היא של מודעות עצמית לא נעימה, כאילו אחרים בוחנים אותנו ושופטים אותנו, אם בלימודים או בעבודה, או כל סיטואציה חברתית אחרת, והדבר כרוך בחרדה מה יחשבו וכיצד יגיבו. למשל, מישהו ימנע מלדבר בפני קהל, או אם יצליח להביא עצמו לעשות זאת, יחווה ארוע זה כמאתגר במיוחד ומתיש. אולי הוא אפילו יחשוש שמע ינהוג בצורה מביכה או מבישה, שיצחקו ממנו או ישפילו אותו. חששות אלו יכולים לבוא לידי בטוי בצורות שונות: הסמקה, הזעה, רעידות, תחושת בחילה, דופק מהיר, קושי לדבר. הדאגה מהופעת תסמינים עלולה להעצים את החרדה החברתית. יתכן שהאדם יחזיק עצמו ואת גופו בצורה נוקשה, ישמור על קשר עין מינימלי, ידבר בשקט, יחוש שמחשבותיו נעלמות לו ברגע קריטי.
שכיחות, אפידמולוגיה וקו-מורבידיות
כאשר חרדה חברתית מפריעה לתפקוד ונמשכת לפחות שישה חודשים, ניתן לשקול אבחנה של ״הפרעה״ בתחום זה. קיימים קריטריונים ספציפיים לכך.
בעולם המערבי, משערים שכ-13% מכלל האוכלוסיה תחווה חרדה חברתית במהלך חייהם ושבכל רגע נתון, היא קיימת אצל 7% מן האוכלוסיה.
היא מופיעה לרוב במהלך גיל ההתבגרות/שנות העשרים, ויותר שכיחה בקרב בנות.
כמו תופעות אחרות, חרדה חברתית נובעת מגורמים שונים. ניתן לשקול תרומה ממקורות כמו: גורמים סביבתיים ומשפחתיים, חוויות ילדות שליליות, גנטיקה. כפי שניתן לשער, היכולת ההורית וקיומה של פסיכו-פאתולוגיה בקרב ההורים משפיעים על הבריאות הנפשית של הילד.
גורמי סיכון כוללים תכונות ופרקטיקות הוריות כמו צורך בשליטה והגנת יתר (כך שהילד לא לומד כיצד להתמודד עם מצבים מסוימים), הורות ״חרדתית״, קשיים בין דוריים בהיקשרות, נוקשות התנהגותית, חוסר חום, הזנחה ודחייה, ביקורת ובושה.
באופן כללי, דפוסים מסוימים המתגלים באמצעות דימות המוח נמצאו בקורלציה עם חרדה. שני אזורים אותרו כרלוונטים במיוחד: האמיגדלה והאינסולה. הראשון קשור עם עיבוד רגשות, כולל פחד. השני שולט על פונקציות אוטונומיות באמצעות הרגולציה של המערכת הסימפטטית והפרה-סימפטטית. כמו כן הוא קשור עם וויסות המערכת החיסונית. מיותר לציין שאזורים אלה עובדים באופן הדוק עם שאר המערכות העצביות ואזורים מוחיים, כמו גם עם שאר הגוף.
אם בתקופה הקריטית בה מתפתחת מערכת העצבים האוטונומית, היא מוצפת על ידי חוויות שונות שאינה יכולה להכיל (כי לילד אין עדיין המשאבים הדרושים), יתכן שתתפתח ותופיע חרדה חברתית.
לעתים אבחנה זו תיעשה ביחד עם אבחנה נוספת, למשל הפרעת פניקה ו/או הפרעה דפרסיבית. לעתים, האדם פונה לאלכוהול או סמים כדי לא לחוש את החרדה, אך השימוש בחומרים אלה אינו מביא למזור אמיתי ומתמשך. מומלץ לפנות לעזרה מקצועית (תרופתית, CBT או פסיכותרפיה) על מנת להשיג מענה לטווח יותר ארוך.
כמה טיפים על מנת להתמודד עם חרדה חברתית
1. קשה להפריז בחשיבותה של הנשימה בווסות עצמי.
הסרעפת הינו השריר העיקרי של הנשימה. קחו רגע ושימו לב לנשימה שלכם.
כשאתם מכניסים אויר פנימה, הסרעפת מתכווצת ומתיישרת, וחלל החזה מתרחב. תניחו יד על הסרעפת— מתחת לצלעות, כשהאצבע הקטנה מעט מעל הפופיק. האם אתם חשים את העליה וירידה של הסרעפת ואיתה הבטן?
תקדישו לכך כעשר דקות, פעם-פעמיים ביום.
2. הכרות עם חמשת השלבים של פרוטוקול ״עזרה ראשונה רגשית״ (EmotionAid), אשר מתבסס על עקרונות שיטת טיפול במתח, חרדה וטראומה, בשם Somatic Experiencing) SE) או ״החוויה הסומטית״, אף היא תוספת חשובה לארגז הכלים שלכם. בימים אלה, מתקיים מחקר ראשון בסוגו, הבודק את יעילות השיטה, פרוייקט אשר אני שותפה לו.
העזרה הראשונה הרגשית מתבססת על:
- משאבים
- מיינפולנס, התמקדות עצמית ומודעות גופנית
- קרקוע
- שחרור
משאב הינו כל דבר אשר יאפשר לך להרגיש יותר חזק, רגוע, טוב. הוא יכול להיות חיצוני (אדם, פעילות או חפץ) או פנימי (מאפיין אישיותי, חוויה מסוימת).
ככל שנצליח להתמקד בחוויה הפנימית-גופנית שלנו, כשאר אנו משוחררים משיפוטיות או ביקורת-עצמית, ואף מתוך מקום של סקרנות, נוכל להיות במגע עם עצמנו ועם תחושות הבטן שלנו, עם ה-Felt Sense שלנו (Gendlin). נשים לב למחשבות, רגשות, ״תחושות בטן״, התנהגות ועוד. יכולת זו יכולה לעזור לנו לשחרר את החרדה החברתית.
קרקוע מתבסס על היכולת שלנו לשים לב לתמיכה שהאדמה מעניקה לנו — נתמקד תחילה במפגש בין כפות הרגלים והקרקע. מכאן, ניתן לסרוק את הסביבה המיידית (למשל, החדר) ולספור עשרה חפצים בעלי תכונה משותפת, כמו צבע או צורה.
שיחרור של אנרגיה כלואה בגוף בשרירים מכווצים – מתרחש כאשר אנו (והמערכת הפרה-סימפטטית שלנו) מתחילים להירגע בעקבות התרגילים שעשינו. בטויים של שיחרור כוללים: נשימה ספונטנית עמוקה, פיהוק, זיעה נעימה, רטט או רעד, ועוד.
3. בנוסף לדרכים הנ״ל כדי לנהל את הרגשות והתגובות שלנו, בנסיון שלנו להתמודד עם חרדה חברתית (או כל דבר אחר), הריפריים הקוגניטיבי, דהיינו התבוננות דרך עדשה אחרת (יותר חיובית ופחות שיפוטית) יכול לעזור.
לדוגמא: מה דעתכם על, ״אני יכולה ללמוד מהתנסות זו,״ במקום, ״נכשלתי, עשיתי עבודה איומה.״