פסיכולוגית קלינית בתל אביב

כמה מילים על הקשר בין גוף ונפש, אשר ממשיך לרתק פילוסופים, פסיכולוגים וחוקרים שונים, ובעקבותיהם, אותי. 

בעבר עסקו רבות במה שכונה ה- mind-body problem, כלומר הקשר בין חשיבה ומודעות לבין גוף ומוח, השאילה האם קיימת דואליות, האם גוף ונפש עשויים מאותו חומר או, כפי ש-Descartes סבר, במאה ה-17, מחומרים שונים.

כיום ברור מעל כל ספק שקיים קשר הדוק בין הפעילות של הגוף (ובלטינית, ה-soma, אשר המוח מהווה חלק בלתי נפרד ממנו, וכמו על תזמורת גדולה, אף מנצח עליו) לבין זו של הנפש, ה-psyche.  (מכאן המושג, ״פסיכו-סומטי.״) קשרים אילו הם עצביים ו/או כימיים. ידוע שקיימת פעילות דינמית ודו-כיוונית בין גוף ונפש. למוח סטטוס מיוחד משום שנמצא בקשר עם כל חלקי הגוף, והם כולם נמצאים בקשר איתו. 

הרבה הודות ל-Damasio, אנו עוסקים כיום ב-self-mind-brain-body. ניתן להתבונן על התהליך שנקרא self משתי נקודות מבט— ״גוף ראשון״ ו- ״גוף שלישי״.  באחרון, ה-self מסתמן כאובייקט דינמי, עם פעילות שניתן לייחס אותה ל- mind. הוא מאופיין עם התנהגויות כאלה ואחרות ויש לו היסטוריה מסוימת. מנקודת המבט של גוף ראשון, ה-self נתפס כיודע (knower), ותהליך זה מעניק פוקוס לחוויות שלנו ומאפשר לנו לחשוב על חוויות אילו.  

כיום יודעים שהמוח ממפה את עצמו, את הגוף, ואת העולם החיצון בכל רגע ורגע. יחד עם זאת, דרושה איכות של סובייקטיביות כדי שהתמונות שממפה יחוו כשלי. ככל שאנו נמצאים במודעות, יש עדות ל-self כיודע. מנגד, אנו יכולים לזהות את חסרונו במצבים מסוימים, כמו, למשל, דמנציה מתקדמת מסוג אלצהיימר.

מושג מרכזי בתוך שאילות מהותיות אילו של self-mind-body-brain אשר מרתק אותי במיוחד הוא המושג ״זכרון״ וכיצד פועל— אם על ההתנהגות הכוללת, אם על neural pathways ורשתות זכרון שנוצרים כאשר תאים שונים יורים יחד, ואם ברמה של התא והנוירון הבודד.

נזכור שהגוף זוכר הכל, אם מידע גנטי אבולוציוני ואם מידע אישי, אוטוביוגרפי, בו נוכח self שמכיר את עצמו, שמקנה תחושה של אוטנטיות ברגשות העצמי שמנכס לעצמו. 

בניגוד למה שסבר אריסטו, הזכרון אינו תהליך פאסיבי של הקלטה, כי אם תהליך אקטיבי של בנייה מחדש (reconstructive), תהליך אשר מסדר מחדש, מוסיף, גורע, עושה update רציף של מידע—הכל בכדי לשרת את התהליך האדפטיבי של הישרדות, של חיים. עלינו להיות ערניים, להעריך ולהסתגל לתנאים משתנים אשר בתנועה מתמדת, בסביבה הפנימית והחיצונית כאחת. 

זה מרתק לחשוב שבין הזכרונות האישיים שמשתנים כל פעם שאנו מבקרים אותם, יכולים להתקיים גם זכרונות שקפאו בזמן, מעין קפסולה קפואה המכילה חוויות גולמיות אשר טרם עובדו ועל כן לא מחוברים לרשתות הזכרון שונים. עצם ההתחברות במהלך העיבוד תהפוך אותם לאדפטיביות. במהלך טיפול פסיכולוגי, נרצה לעזור לזכרונות מנותקים אילה להתחבר לשאר רשתות הזכרון, כך שבמקום שיהוו משא שמכביד, יוכלו ליטול חלק בלמידה החדשה הדרושה לשם תהליכי הסתגלות לתנאים משתנים. 

עלינו להיות מסוגלים להבדיל מתי זכרון יכול לשמש כוח מרפא ומתי עלול להיות הרסני, ולהתקדם בבמשנה זהירות ובאיטיות, צעד אחר צעד, בדומה לתהליך הטיטור בכימיה, המאפשר לקבוע ריכוז נכון של חומרים שונים בתמיסה. במידה גדולה, המצב הרגשי הנוכחי שלנו קובע כיצד אנו נזכור ארוע מסוים.

נרצה תחילה לשנות את מצב הרוח וה-feeling state הקיים,כדי לעבוד בצורה יעילה ואינטגרטיבית עם חוויות טראומטיות ועם טראומה.

לשם כך, אני נוהגת לשלב עקרונות פסיכותרפויטים הלקוחים משיטות טיפול שונות: SE, EMDR וטיפול דינמי. כל שיטה שמה דגש שונה על ארועים מן ההווה, זכרונות מן העבר, ורגשות ו-״זכרונות״ מקדימות (anticipatory), עם מבט לעתיד. כפי ש- Peter Levine ואחרים הראו, הזכרונות שלנו חבויות בתחושות גוף, תחושות פיזיות אשר מלוות את הרגשות, מחשבות והתנהגות שלנו.